<h1>משפטי בדיקת הריאה לרבינו יונה</h1>
<h2>דף ט.</h2>
ומצאתי שכתב חכם אחד מחכמי עירנו כי אלו טרפות שכתבנו בריאה אין צריך לחזור אחריהן אלא אם כן נולד בה דבר שחוששין לה כמו שאין מחזירין על שאר הטרפות כי גם כן לבדיקות הסרכות הוצרכנו לבקש טעם למנהג כמו שבארנו למעלה במשפטי הבדיקה ואעפ"י שהחמירו בה יותר משאר אברים לא נופלת מהם היא ואם בא זאב ונטל את הריאה והחזירה כשהיא מנוקבת תלינן בזאב וכתב הרמ"זל מי ששחט את הבהמה וקרע את הבטן וקודם שיבדוק את הריאה בא כלב או גוי ונטל את הריאה והלך לו הרי זו מותרת ואין אומרין שמא נקובה היתה או סמוכה היתה שאין מחזיקין איסור אלא הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה וכשם שאין חוששין לקרום של מוח ולשדרה כך לא נחוש לריאה שאבדה ואין בזה מנהג שדבר שאינו מצוי אין בו מנהג בא גוי או ישראל והוציא את הריאה קודם שתבדק והרי היא קיימת נופחין אותה אעפ"י שאין אנו יודעים אם היו שם צמחים או לא היו וזה הוא מה שראיתי לחקור על דת הריאה ולבאר משפטיה אל החברים המקשיבים למצוא דברי חפץ ממני אני יצחק הקטן ב"ר דוד זלה"ה בנל"ך ואע"י.
<h2>דף יב.</h2>
ומצאתי שכתב חכם אחד מחכמי עירנו כי אלו טרפות שכתבנו בריאה אין צריך לחזור אחריהן אלא אם כן נולד בה דבר שחוששין לה כמו שאין מחזירין על שאר הטרפות כי גם כן לבדיקות הסרכות הוצרכנו לבקש טעם למנהג כמו שבארנו למעלה במשפטי הבדיקה ואעפ"י שהחמירו בה יותר משאר אברים לא נופלת מהם היא ואם בא זאב ונטל את הריאה והחזירה כשהיא מנוקבת תלינן בזאב וכתב הרמ"זל מי ששחט את הבהמה וקרע את הבטן וקודם שיבדוק את הריאה בא כלב או גוי ונטל את הריאה והלך לו הרי זו מותרת ואין אומרין שמא נקובה היתה או סמוכה היתה שאין מחזיקין איסור אלא הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה וכשם שאין חוששין לקרום של מוח ולשדרה כך לא נחוש לריאה שאבדה ואין בזה מנהג שדבר שאינו מצוי אין בו מנהג בא גוי או ישראל והוציא את הריאה קודם שתבדק והרי היא קיימת נופחין אותה אעפ"י שאין אנו יודעים אם היו שם צמחים או לא היו וזה הוא מה שראיתי לחקור על דת הריאה ולבאר משפטיה אל החברים המקשיבים למצוא דברי חפץ ממני אני יצחק הקטן ב"ר דוד זלה"ה בנל"ך ואע"י.
טעם לבדיקת הריאה יותר משאר טרפיות וסברת רוב המפרשים ורוב הפוסקים שבשביל שהריאה עלולה באלו הסרכות חשו חכמים לבדיקתה יותר משאר טרפיותיה הר"י ז"ל השיג על זה הטעם דאם כן תהי' כל הריאה צריכה נפיחה שהרי אין סרכא אוסרת אלא מחמת נקב כשטת הגאונים ז"ל ואעפ"י שיש מקצתם נולדו מחמת חום חשו לסרכות הבאות מחמת נקב ואם לסרכות הבאות מחמת נקב חשינן ניחוש לנקב בלא סרכא שאם אמרו אין סרכא בלא נקב ולא אמרו אין נקב בלא סרכא ואין סרכות מצוייות הנקביים מצויין שאף הם מחמת נקב ותחוש להם אבל טעמו של דבר זה כדי להתיר המכשולים לפי שהסרכות נכרות לעינים ואם שהם מצויות אם לא נבדוק בהם יבא הדבר לידי הפסד רב ורבו המכשולות דפעמים שנמצא אדם סרכא בריאה ויחזור על לוקחי בשר לשבור כליהם ולהריץ מאכלו לפני כלבו ואפשר שיחוס מי שאינו הגון על ממונו ולא יחוש ויאכל לפי' תקנו שיבדוק ואחר כך יקח אבל שאר טרפיות שתולין בנקב או בענינים דקים שאינם נמצאים לא חשו להם חכמים. ועוד טעם אחר בדבר הקרוב והמזומן לעינים בסרכות הריאה דמשתכחי בפתיחת הבהמה מיד לא נכון להעלים עין מן האסור אך מן התמה הוא שלא מצינו לרז"ל בעלי התלמוד שיצריכו זה הבדיקה בכלל דבריהם בפרק הטרפות כי אם למיחש להם כשימצא בלתי טעמים הנמצאים אלא במקומם כגון האי דאמרינן בפרק אין צדין [כ"ה ע"ב] נטיעה מקטע רגליהון דקצביא (ורבו עלי) [ודבועלי] נדות פי' נטיעה תשובתם לקצבים (ורבו עלי) [ודבועלי] נדות שממתינים משום ערלה שלשה שנים ולא ימתינו לבהמה עד שתבדק ולנשותיהם שבעה נקיים וכן בירושלמי נמי קתני עלה נטיעתך אתה משמר שלשה שנים ואי אתה משמר בהמתך וכן בילמדנו [תנחומא שמיני ח'] אמר ר' יהודה בן פדיה מן יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שאתה לא יכולת לעמוד בנסיונך אפי' שעה אחת והרי בניך משמרים כל המצות שנתנו להם אחד מהם עומד ונוטע מעמיר ומכניש טורח ומשקה ורואה פירות נטיעה לפניו כשהם מבוכרות וקופץ ידו ואינו טועם מהם ואתה לא יכולת לעמוד בנסיונך אפי' שעה אחת ובניך נצטוו את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו וביותר אדם מישראל לוקח בהמה שור או כבש או עז שוחט ומפשיט רוחץ ובודק בריאה ונמצאת טרפה מונע ידו ואינו אוכל הוי אומר אמרת ה' צרופה מפני שעניני הסרכות דתיהם שונות כפי מנהג המדינות הצגתי אותן לבדיהן ויש שם חלאים אחרים שאם יארעו לריאה אשר כח בהן להמית אותה ואלו הן.
<h2>דף לב.</h2>
שהה במיעוט הסימנין שחיטה פסולה פירש"י ז"ל שחט הרוב ושהה במעוט האחרון וגמר שחיטתו (מה) [מי] אמרינן כיון דעביד לה רובה הא אתכשר או דלמא כיון דהדר גמרה כולה חדא שחיטה היא וסלקא בתיקו ולחומרא כיון שמצות שחיטה הוא לשחוט הכל כשגמרה בפסול פסולה ובמיעוט קמיא דגרגרת לאו מידי עבד ולא שהיה היא דהא קי"לן [י"ט ע"א] מצא חצי קנה פסוק כשרה אי במיעוט קמא דושט נקיבתו במשהו וכיון במשהו והוה ליה מעוט קמא והוה נקב בעלמא וטרפה ומיהא נראה דהשוחט רוב סימנין והשליך העוף מידו שהוא [שוהה] למות אסור לחזור ולחתוך המיעוט בתורת שחיטה מוטב שיכנה בסכין או שימתין עד שימות ויש מפרש במיעוט קמא דושט קא מבעי ליה מי אמרינן כיון דשהיה הוה ליה כנקובת הושט במשהו או דלמא כיון דבשחיטה קא איתא ליה לאו נקב הוא וכי היכי דלא שהה שהייה לא מטרפה דכי גמרינן שהיה בחצי סימן ויש מפרש דקימא הא בעיא עלה דאמרינן לעיל השוחט בסכין רעה ומבעיא ליה בבהמה פי' שחט רוב סימן אחד ושוהה בהולכה והובאה המיעוט בשחיטה ואחר כך גמר סימן שני כהלכתו מהו מי אמרינן כיון שמיעוט הסימנין חשוב כחתוך אם כן שוהה בשחיטה אעפ"י שמוליך ומביא פסולה דהוי כולו חותך דבר בההיא שעתא או דילמא כשר וקיימת בתיקו ואינה מותרת תיקו הוא כמו תיקום ר"ל מובלעת המ"ם וכמו שמצנו בכל מ"ם.
<h2>דף מג.</h2>
הוי יודע דכל טרפות שמנו חכמים בריאה משום חשש נקב נגעו בה וזה הוא לשון רש"י ז"ל בזה וכל הנך טריפות דמנינן לקמן בריאה כגון חלוף דאוני ודמיא לבשרא ולשיעתא ודיותא ואטום בריאה כלהו בכלל נקבה בריאה או שחסרה איתיניהו דחליף היינו חסרה ממקום (שריאה) [שראויה] והנהו חזותא לקותא הוא וכל לקותא סופה לנקוב והוה ליה נקובה.
<h2>דף מו.</h2>
הריאה שנקבה טרפה אעפ"י שעלה קרום עליו ונסתם בד"א שניקבו שני הקרומות אבל ניקב זה בלא זה כשרה וכתב הרשב"א ז"ל ויראה לי שאם נקבו זה שלא כנגד זה אעפ"י שנקבו שניהם כשרה וסתירה לזאת הסברה מצאתי מהאי דאמרי' [ע"ב] גבי ריאה דאושא דאי לא בצבצא מיא זיקא דביני ביני הוא משמע שהרוח נכנס בין שני הקרומות דרך נקב התחתון ואם יהיה נקב בקרום העליון בכל מקום שיהיה יצא הרוח לחוץ ויבצבצו במים הרי לך שנקבו זה שלא כנגד זה וטרפינן לה. האי ריאה דאיגליד (דאינהו) [כאהינא] סומקא כשרה והיא שניטל הקרום העליון ונשאר התחתון כתמרה אדומה כשרה וכתב בעל הלכות גדולות והוא דלא מפקא זיקא אלמא קסבר בעיא בדיקה בנפיחה מיהו כשרה בלא בדיקה משמע אלא א"כ פרשו בגמרא.
<h2>דף מו:</h2>
האי ריאה דאושא פי' משמעת קול כשנופחין אותה אי ידעין מהיכן אושא מותבינן עלה גילה או גדפא או רוקה אי מבצבצא ההיא מיד מחמת הנפיחה בידוע שיש שם נקב שהרוח יוצא משם וטרפה ואי לא ידעינן מהיכן אושא דפעמים שאין אדם יכול להבחין לשמיעת האוזן מהיכן קול יוצא מיתינן משכלתא דמיא בפושרי ומותבינן לכלו ריאה בגויהון וכל מקום שיהיה שם נקב יבצבצו המים וחמימי חמימי לא משום דמטרשי לה פי' מקשין אותה כאבן ואם אין נקב בעליון ויש נקב בתחתון מתקרע העליון מפני שהוא קלוש ומים קרים (מתרין) [מותחין] אותה כשמקשה אלא בדקינן לה בפושרין אי מבצבצא טרפה ואי לא כשרה דתתאה אינקיב עילאה לא אינקיב והאי דאושא זיקא דביני ביני הוא והרוח יוצא מבפנים דרך נקב ואינו יכול לצאת חוץ מפני קרום העליון שמגין והולך הרוח בין שני הקרומות לכך משמעת קול וכדמותבינן ריאה במנא דמיא פושרי בהדי כבדא מותבינן לה בגווה משום דכבד מצלול הריאה למטה ובפני עצמה צפה היא על פני המים ואין המים מכסים אותה ולא תבדק יפה אי נמי יתלה בה דבר שיכבדנה ויצללינה למטה והפשר זה כהפשר המים בימות הקיץ שנשתנו בבית קצת אחר שנשאבו כדמוכחינן לקמן. ריאה שיבשה מקצתה וכל שכן כולה עד שהיא נפרכת בצפורן טרפה אע"ג דגבי אוזן יבשה של בכור דהוי מום אמרינן איזו היא יבשה כל שאם תנקב ואינה מוציאה טפת דם ולא אמר עד שהיא נפרכת בצפורן דהתם גבי אוזן בכור דשליט בהו אוירא ורוח ואויר מבאיש את המכה ומקלקלת הילכך כל דלא מפקא דמא לא הדרא בריא הכא גבי ריאה כיון דלא שליט בה אוירא הדרא בריא עד שתתפרך בצפורן.
הוי יודע דכל טרפות שמנו חכמים בריאה משום חשש נקב נגעו בה וזה הוא לשון רש"י ז"ל בזה וכל הנך טריפות דמנינן לקמן בריאה כגון חלוף דאוני ודמיא לבשרא ולשיעתא ודיותא ואטום בריאה כלהו בכלל נקבה בריאה או שחסרה איתיניהו דחליף היינו חסרה ממקום (שריאה) [שראויה] והנהו חזותא לקותא הוא וכל לקותא סופה לנקוב והוה ליה נקובה.
הריאה שהאדימה בין מקצתה בין כלה כשרה זה הוא דעת רש"י ז"ל והרי"ף והרמב"ם ז"ל וראיה לדבר כדאמרי' [מ"ז ע"ב] אדומה כשרה מדר' נתן ור"ח ז"ל כתב שהאדימה בין כולה בין מקצתה טרפה ואי קשי' האי אדומה [כשרה מד]ר' נתן ור' אפרים נתן טעם לדבר דשאני אדומה משהאדימה דהאדימה מגזרת הפעול והוא אדומה ביותר ומשמע שהאדימה מחמת לקות הוא ואדומה משמע מתולדותה ולפי שעדיין אין דמה נבלע בה ומראיתה יעיד עליה כי הפרש יש בין אדמו עצם מפנינים [איכה ד'] שהוא מפועל קל לאם יאדימו כתולע [ישעיה א'] שהוא מבנין הפעול שאין אדמימות (הפנימים) [הפנינים] חזק כאדמי התולע ואינו נכון דא"כ דאיכה חלוק בין אדמימות לאדמימות הוה לן למבעי גבי אדומה כשרה היכי דמי אדומה כשרה וכדבעו בירוקה כשרה היכי משכחת לה.
האי ריאה דקימא גילדי גילדי או כולי אוכמי חזותא חזותא כשרה פי' קליפות קליפות של ריאטת שחורות שחורות גוונים גוונים ופרש"י ז"ל דוקא הנך גווני דלא פסלי בהו ריאה כאדומה כירוקה ובחלא וקמ"ל ואע"ג דלא מתחזה כולה כחד גוונא לא אמרין לקותא היא אבל חזותא דמפסלה בהו ריאה כגון שחורה כדיו וכעין מוריקא וכעין ביעותא טרפה דכל אותן מראות לקות הן לכך לא שנא בכולה ולא שנא במקצתה דלקות מחמת נקב הוא ונקב במשהו פוסל בה וזה דעת הרמב"ן ז"ל והרב בעל התוספות אבל הראב"ד ז"ל כתב דחזותא חזואתה אפי' בגווני דמפסלי בהו ריאה דלא אסרו אלא בכולה אבל במקצתה הדרא בריא והביא ראיה מדמפליגנן במקצת טרפיות בין כלה בין מקצתה כדאמרינן ריאה שיבשה מקצתה שמע מינה דהיכא דלא פרשו מקצתה משמע כלה עד שתהא כולה מאותה מראה רע לא טרפינן ויש להשיב על זה דאדרביה אימא לאידך גיסא מדאצטריכו לאפלוגי בהאדומה בין כלה בין למקצתה ש"מ דמסתמא אפי' מקצתה פסולה עוד נראה לי בו משום הכי לא אמרינן מקצתה מדאמרינן [נ"ה ע"ב] ריאה שסמקא והיא חרותא בידי אדם טרפה כיון שסמקה כחריות של דקל והוא שנתמעטה מחמת שנמשכה כולה אבל יבשה שעמדה בעינה אלא שנתקשה אפילו מקצתה טרפה.
בועה שניקבה בריאה ואין ידוע אם קודם לשחיטה או לאחר שחיטה אין צריכין בועה להקיף ולקורבה אצלה ולראות אם מראה הנקבים שוים כמו שאמרנו שמקיפין בריאה דשאני הכא כיון דאיכה בועה אי אפשר לעמוד עליה שעשוי הנקב להשתנות כל שעה ושמא מראה אחר היה לה ונשתנה ופרש"י ז"ל דזה הוא במקום דלא משמשא ידא דטבחא אבל במקום דמשמשא ידא דטבחא תלינן בידא דטבחא ולאחר שחיטה ולשון מקיפין מקרבין זו לזו.
הדין השלישי סרכה היוצאה ממקום למקום בריאה עצמה תרתי אוני דסריכי להדדי כסדרן כשרה שלא כסדרן טרפה פירש"י ז"ל שלא כסדרן כמין דסריכין מראשונה לשלישית ממעל ומתחת ומתוך שזו נוטה לכאן וזו נוטה לכאן הקרום מתפרק ונסתר משמע מיהא דכסידרן הוא כל דסריכין חדא אחברתא אפי' מגב לגב או מגב לחיתוך מתקרי שלא כסדרן שאין לו דבר שיסתום אותו מה הוא מחתוך לחתוך הסכימו הגאונים ז"ל להכשיר אעפ"י שנסרכו באמצע ובעקרן מיפרקי זו מזו דכיון דחדא אחברתא היינו רביצה ורביעתה וכשהבהמה בחייה אפילו בלא סרכא דחקי בהדדי וכן כתב הריא"ם ז"ל בתשובה וכן דעת רבי' האיי ז"ל וכן נהגו היתר על פיהם בכל המקומות אעפ"י שחז"ל מגמגם איסור בדבר עד שנסתרך אונה לחברתה מתחילה ועד סופה כדי שלא יתפרקו בנענוען ואפילו בסרכא המושכת מתחילת חיתוך זו לסוף חיתוך זו באלכסון ונהגנו להכשיר אבל מגב לגב או מגב לחיתוך נהגנו לאיסור מטעם שכתבנו ויש אומרין דכסידרן דמכשרינן לה דוקא בנפיחה אבל בלא נפיחה לא ודיקינן לה מדאמר רבא דלא כסדרן לית להו בדיקותא ולא אמר טרפה מכלל דהכי הוא דלית בהו בדיקותא הא כסדרן אית להו בדיקותא ובדיקה מהא בעיא כיון שנסרכו ולא נהיר דכיון שמפרש טעמא דהיינו רביתיהו משמע דבלא בדיקה כשרה וכן כתב רבי' האיי ז"ל וכן נהגו ולא תקשי לך מלתא דרבא שכך רצה לומר דלא תימר דשלא כסדרן בדקינן לה אי מבצבצא כדבדקינן לה הסמוכה לדופן דהתם תלינן בנקיבת דופן וכשרה אבל הכא בתרתי אוני דסמיכין שלא כסדרן במאי תלינן אי הכא (אי) אינקב טרפה ואין האחת מגינה על חברתה דאינן רבוצות זו על זו ולכך אמר רבא דבשלא כסדרן לית ליה בדיקותא דאפילו לא מפקא זיקא טרפה הילכך בכסידרן אפי' בלא בדיקה אונא לאומה הסמוכה רש"י ז"ל הכשירה בשם רבו ואמר לא מצינו אומא בתלמוד דבכלל היתר אוני היא ועוד כתב וכי בשביל שוטים אלו שקורין לה אומה נאכל שם אונתינו ויש אוסרין משום דלא אמר רבא אלא אוני דסמיכין להדדי אבל אומה לא פרשו ואין לנו אלא מה שמנו חז"ל וכן דעת רבי' יעקב ז"ל שלא הכשירו אלא אוני דסמיכין אע"ג דאומא לא הוזכרה בגמר' כלל ודאי לא הוזכרה בשם אומה אבל בכלל אונא ליתא דריאה מקרי' כדאמרינן ה' אוני אית לה לריאה ואם איתא נינהו שבעה אלא דלאומי קרי ריאה ולאוני אוני ואע"פי שכך הוא כדברי רבי' שאין אומא בכלל אוני דאומי ריאה מקריא משמע מיהא הלכה למעשה כדברי רש"י שהסכים עם המתירין דהא טעמא דמלתא משום דהיינו רביתיהו ואונא לאומה דסמיכין נמי מההיא טעמא מתכשרה דהא היינו רביתא ורביצתה ותמיד הן שוכבת זו בצד זו אפי' בלא סרכה ומה שהזכיר רבא אוני לבד ולא אמר אומא או ריאה דסריכן כסדרן כשרה וכ"ש אוני הא קא יהיב רש"י ז"ל טעמא (להכין) [להבין] אותה ולסעדא דעיקרא דמלתא דרבא לא שמעין הכשירה כסדרן אלא כח דאיסורא קמ"ל דאוני דסריכן שלא כסדרן טרפה שלא תאמר כיון שעומדת במיצר החזה ואינן עשויות להתנועע ולהתפרק זו מזו כל כך לא תפסול לעולם אבל אומה לאונא שלא כסדרן לא איצטריכה ליה לרבא למנקט כיון דאומה במרחב היא עומדת קצת ונסרכת לאונא שלא כסדרן האי ודאי טרפה וכבר נהגו להתיר כדברי רש"י ז"ל ובין אונא לאומה בין אונא לאונא מגב לגב או מגב לחיתוך טרפה וכן נהגנו להחמיר משפולי לשפולי אי נמי משפולי לחתוך דמספקא לן שמא מן הגב היא באה עד דנפחינן לה ובנפיחה יתברר אם היא מגב או מחיתוך ועינינותא דורדא כתב הגאון ז"ל דכל היכא דסריכה ואפילו לכיס שלה טרפה דלא הכשירו אלא באוני דכיון דהיינא רביתא כל חדא וחדא מגינה על חברתה אבל ענינותא דורדא זו אין לה מקום כשרות לסרכה דכלהו שלא כסדרן הוה אצלה ועוד מצאתי כתוב משמו שהיה מתיר כשהיא דבוקה מצד אחד וה"ה נמי אם סריכן תרתי ענינותא אהדדי טרפה והא שלא הזכירו הכשיר כסדרן אלא באוני אומר אני אחר שהכשירו תרתי או תלתא עונינותא קורא אני אותם דרא דאוני ודין אחד להם ואם דבוקה בכיס שלו בלא פילוש נעשה מעשה על פי הראב"ד ז"ל להתיר וסרכה תלויה באונה או באומה יש מן הגאונים שאוסרין אותה ומר רב יהודאי ורב נטרונאי אוסרין אותה וקורין לה סרכה בת יומא אבל הראב"ד ז"ל התיר אותה כי סרכה כשמה כן היא דמשמע שנסרכת משני ראשיה וכיון שאינה נסרכת כי אם מצד אחד אינה סרכא וכשרה והרמב"ם ז"ל קורא לאוסרין מכלים ממונם של ישראל ומצריכה נפיחה ונהגנו עכשיו להתירה אפילו בלא נפיחה וצריך לעיין אם נמצאת סרכא תלוייה באומא וכנגדו סימן בדופן ואומר הבודק ברי לי שלא היתה דבוקה בשעת שבדקתיה שעד אחד נאמן באיסורין ואפילו בשחיטה שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כ"ש אחר שחיטה שעומדת בהיתר שיהא נאמן עד ונראה לי לדון ולהורות אחר שלפי הגמרא אפי' אומא הסמוכה לדופן בבדיקה סגי לה ולזאת שלא מצאנוה סמוכה בדין הוא שיפסק לה בבדיקה ונכשרת וסרכה שהיא נדבקת מעט ולהדיא מתפרקת ונימוחה נהגו בהרבה מקומות שימשמש בה הבודק באצבעותיו מעט ואם הם נימוחות ונשמטות כשרה שרירין הן ואעפ"י שהם נדבקות ולא חיישינן שמא סרכא בת יומא או יומים היא ודבר זה קבלה היא בידם רב מפי רב ואומר כי אם יהיה סרכא כל עוד שיד הבודק ממשמש בה יתחזק ויתקשה ושוב כמו יתר ואם היה ריר יהיה נימוח לאלתר ובכאן לא נהגו כן ולא נכון לעשות כן כי הסרכא היום הראשון שנתהוה לא היתה כי אם ריר ומעט מעט היא מתקשה וכל סרכא מן הריר היא באה ועוד חשש לממשמשים שאפשר שיעקר ראשה אחד שלא לדעת וידמה להם שכבר נימוחה כי שגיאות מי יבין ואנא השם מנסתרות נקני גם מזדים חשוך עבדך ואל ימשלו בי וגומר. וטעם פסול הסרכות דעת רש"י ז"ל והראשונים כתבו לפי שאין סרכא בלא נקב וכדמשמע לן מדאמרי' דלא דמי תרתי אוני דסריכין אהדדי לריאה הסמוכה לדופן דאלו התם אי סלקא סירכא מחמת נקב דופן לית לן בה אבל הכא אי נקיב האי טרפה אלא מחמת הוא שעלתה סרכא זו ונסתבכה במקום אחר והוה לי' הריאה שניקבה הלכך שלא כסדרן דזו נוטה לכאן וזו נוטה לכאן סוף הקרום להתפרק ויתגלה הנקב אבל כסדרן הולך וחזק הוא בכל עת וכאילו אין שם נקב דמי ולא תקשי לך הא דקי"לן [מ"ח ע"א] קרום שעל מחמת מכה בריאה שאינו קרום דלאו כללא הוא גבי סתימה אחרת עם הקרום כדאמרינן [שם] ריאה שנקבה ודופן סותמתה כשרה ולפי זו שטה ראוי לפסול אף מחיתוך לחיתוך דסריכן בשפולי דאונא משום דאינן דבקות יפה ואפילו כדסלקא סרכא באמצע האומות באלכסן דאין זו סתימה חזקה דבשביל זה טרפינן אומא לדופן מפני שעומדת ברוחב החלל ויתפרק ולא ישאר סתימה אלא מחמת נקב לבד ואינו סותם וסרכא תלויה ג"כ פוסלת לפי שטה זו דמחמת נקב סלקא ואין לה דביקות המגין עליה וכבר כתבנו מנהגנו בכל אלו הסרכות. והתוספ(ת)ות כתבו דודאי יש סרכא בלא נקב דפעמים שעולה מחמת ליחות וחמימות המקום וטעם פסולתה שלא כסדרן לפי שחוששין שמתוך נענוע הבהמה מושכת הסרכא וסופה לינקוב להתפרק בריאה בקריעת הקרום וכל העומד לינקב כנקוב דמי ואוסרין אותה מעתה אעפ"י שנשחט קודם פרוקא שכן דרך הטרפות כל שעלה בה דבר שעתידה ליטרף מחמתו וקדם ושחטה לא הואיל כדאמרינן בדרוסה [נ"ד ע"א] זהרא מקלא קלי אבל כסדרן אין סוף הקרום להתפרק ואם נתפרדו זו מזו בנחת הם נפרדות ולא יעשה נקב בפירוקן וריאה הסמוכה לדופן חוששין שמא יתפרק הקרום מצד הריאה ויקרע העור אלא א"כ יש מכה בדופן שאז נראה דממקום המכה עשוי להתפרק וכי ליכא מכה בדופן טרפה ורב נחמיה דבדיק לה בפושרין קסבר כיון שעלתה בנפיחה והשתא מיהא לא מתפרקא תולין שתתפרק הדופן וכשרה והאי דאמרינן גבי ריאה אונין דסריכין אי אינקיב טרפה הכי קאמר עשויין הן להתפרק ויקרע העור מכאן או מכאן והרי היא כנקובה מעתה והרי הוא כאילו אמר אי מנקיב האי טרפה גם יש ספרים בלשון מנקיב והוא מורה על זה ולפי שטה זו יש להכשיר סרכא תלויה שהרי יש לתלות דמחמת משקין שהיא שואבת היא פולטת ליחה עבה ומתדבקת ונמשכת כחוט והראב"ד הכריע בין שתי השטות שכתבנו דסרכא שלא במקום רביתא ודאי מחמת נקב היא דאי לאו נקב סרכא מנין ואעפ"כ שעולה בנפיחה אומרין קרום עלה באותו נקב אבל כשהסרכא במקום רביתא תולין דמשום דוחק רביצתה עליו עלתה שם סרכא לא מחמת נקב והיינו דתוב בדיק לה רב נחמיה וכשעולה בנפיחה תולין דמחמת לחות נסתבכה שם ועל פי סברא זו הוא אומר דאונא הסמוכה לדופן דמכשרי אפי' בסרכא לגרמא כשרה דכיון דמקום רביתא בהא ליכא למיחש לנקב ועל כן לא אמרי' הוא דסביך בבשרא אלא בריאה שניקבה דבעינן סתימה אלימתא הא לאו הכי לא צריך ולפי שטה זו סרכא תלויה שלא במקום רביתא אסורה דודאי מחמת נקב היא הלא כתבתי לך שלישים בטעמי הסרכות ובאמת לא יכולתי להעמיד מנהג בשיטת אחד מהם כי אני רואה שכל אחד ואחד מהם אוסר ומתיר לפי שטתו וזה מה שכתב הרמב"ם ז"ל לדברים אלו אינם על פי הדין אלא על פי המנהג ואל ישנה אדם מנהג מקומו אשר המה עושים כי כל העדה כולם קדושים ואלו ואלו לא נתכונו אלא לדבר אחד כי כולם נתנו מרועה אחד.
<h2>דף מז.</h2>
הני תרתי בועי דסמכינן להדדי לית להוא בדיקותא פרש"י ז"ל דקים ליה לרבא דלא נסמכו אלא מחמת נקב שבריאה והעלה נקב את הבועות הללו סביבו והר"מ ז"ל נמי כתב (שאי) [ש]אפשר שיש נקב ביניהן ואין להם דרך בדיקה ויש מי שפירש דחישינן דשמא תדחק זו על זו ותבקע באחת מחמת דוחק חברתה והיינו דלא בדקינן אי מינקיב בינתים וסמיכן דקאמר רבא כדי שתוכל באחרת לדחוק חברתה הא לאו הכי לא חיישינן להו כי היכי דלא חיישינן לחדא דל[מ]א מינקבו חדא ומתחזיא כתרתי ר"ל שנראה כעין סדק באמצעיתה ודומה לשתים מיתינן סילוא ובזעינן להו פי' פותחין אותה בקוץ מצידה אחת אי שפכי אהדדי חדא היא וכשרה ואי לא תרתי אינון וטרפה. הביא הרשב"א ז"ל בחבורו אבעבוע שעלה בשיפולי ריאה הורה בעל הלכות שאם מקיף אותה בשר הריאה מכל צד ואפי' כל שהוא כשרה ואם לאו הרי הוא כיתר וכל יתר כנטול דמי והרי היא כנקובה וטרפה ואעפ"י שדברים אלו אינם מתקבלים אל הדעת ראוי לחוש לדבריו שדברי הגאונים דברי קבלה הם.
סרוכה או דבוקה על פי המנהג והלכה נמצאים כללים בשלשה ענינים ומהם יוצאות כמה פארות וסנסנים. הראשון במנין האונות. השני בסרכא יוצאה מן הריאה לגוף הבהמה או לשאר המקומות הסמוכות לה. השלישית בסירכא היוצאה ממקום למקום בריאה עצמה לפיכך הבודק צריך שיבדוק בשלשתם ולדקדק במשפטם על פי משמרתם. הדין הראשון במנין האונות ה' אוניניות אית לה לריאה כשהבהמה תלויה ברגליה ופניה כלפי הבודק שלשה מן הימין ושתים מן השמאל זולתי שתי האונות הגדולות התחתונות וזולתי עינונותא דורדא הנמצאת בימין ברוב הבהמות ואי חסיר מתרתי דשמאלה טרפה אבל אי חסיר מתלת ימינא ואיתא להך עינונותא תמן כתב הגאון ז"ל דמשלמת היא וכשרה וכן כתב הרמב"ן ז"ל ודעת הרשב"א לאסור כיון דלא קיימא בדרא דאוני ומנהג כדברי הגאונים, ואם תאמר הואיל ואי לית לה [כשרה] היאך עינינותא תחשב כאונא להשלים מנין האונות יש לפרש לפי שהבהמות חלוקין לשני מינין יש שיש להן ויש שאין להן לכך אינה פוסלת משום חיסור ומשלמת אבל חסרון דשמאלה אע"ג דמשתכחי בשמאלה לא משלמה משום שהוא פסולה לה כל שכן דלא משלמה דלאו דרכה למהוי תמן ואי משתכחי תרתי עינוניתא דורדא רש"י ז"ל אוסר דאפילו חדא לא שארו בגמרא אלא משום דכל הני עזי בריתא הכי אית להו אבל תרתי לית להו וטרפה. והגאון ז"ל הכשירו מטעם דכיון דאמר מצד ימין דהני עזי בריתא הכי אית להו ולא מפסלא משום יתירה דאשתכח דכל ביני וביני של צד ימין דרא דאוני הוא על פני כלו כשאר דרא דאוני דלא משתכח טרפה אלא מגבו אבל מקמא אפילו כמה עינוניות כשרה דהכי אמר בגמרא אבל ביני וביני טרפה דבההוא מוקמינן ליה לצד שמאל דאי איכא אפי' חדא טרפה דבההוא צד לא משתכח כלל כדאמרינן כל היתר כנטול דמי. והתוספות בשם ר' אפרים הכשירו מטעם אחר דודאי האי דאמרין בגמרא סבר רב אשי למטרפיה בתרי הוא דאי חדא כלהו הכי אית להו ולא הוה תלי בעזי בריתא ולא הוה ג"כ הדבר מחודש אצלם כמו שאינו מחודש אצלנו ולפי סברא זו משמע דאי לית ליה כלל טרפה אך המנהג להכשיר בין אית לה תרתי בין לית לה כלל וכן אם נמצאו עוד אונות יתרות על אלו כשרה דלית הלכה כרבא ביותרת וה"מ דקימא בדרא דאוני אבל מגבה אפי' כטרפא דאסא טרפא ואי פחותא מטרפא דאסא כשרה וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפחות מכאן אינו חשוב כאונא וכן אם יחסר מנין האונות ואונא קטנה כטרפא דאסא משלמת וחשובה כאונא אעפ"י שנראית מלשון אפי' דה"ה כשהיתה פחותה מעלה של הדס ואורחא דמלתא נקט שאין דרך שתמצא פחותה מזה אעפ"י כן מצינו לשון אפי' בתלמוד דוקא דאשכחינן גבי נטילת ידים בברכות [ט"ו ע"א] ד' מילין וה"מ הוא לפניו אבל לאחוריו אפי' מיל אינו חוזר ומינה מיל הוא דאינו חוזר ודכותיה אשכחינן בהרבה מקומות בתלמוד והריאה דדמיא לאופתא והיא בקעת עצים והרבה לשונות נאמרו בה ואחד מהם דשיעא כאופתא דלית לה חתוכי דאוני וכתב הרמב"ן ז"ל אם היה ביניהם כמו עלה של הדס בין בעיקרן בין בסופן בין באמצען כדי שיהיה ניכר שהם שתים דבוקות מותרת ואי לא הרי זו חסירה וטריפה וכן נמי אי לא מנכרן חתוכי דאוני כלל וכדו' פסלה מנכרן חתוכי דאוני דילה בחשבון הראוי כשרה ויש אומרים דאי סריכין מעיקרי הוא ועד סופי הוא מיתינין סכינא חריפא ומפיקינן להו אי מפקא זיקא חדא היא וטרפה ואי לא כשרה ויש אומרים שאם נדבקו האונות בסרכא וכשאדם נותן אצבעו ביניהן מתפרקת הסרכא ונעשית שם חיתוך בלא קריעת בשר הריאה כשרה דלא דמיא לאופתא דהא דאמרינן כסדרן היינו רביתיהו.
<h2>דף מז:</h2>
האי ריאה דדמיא לאופתא והוא בקעת עצים אמרי ליה דפחיזא כאופתא אפילו שהוקשה כעץ פי' הראב"ד ז"ל בתשובת שאילה דמיא לאופתא דנפיחא כאופתא והיא שהריאה קשה ועומדת כל שעת דנפיחה כאדם שבטנו צבא עוד נאמר כחזותא דאופיתא נראה לי שהיא עגולה ואין אונין שלה ניכרין אלא שהוא כסדר עגול והיא נידונית כחסירה ועוד נאמר בה כגושתא אשפרא בלע"ז כמו האופתא שיוצאת ממנה עוקצין עוקצין וטורי טורי שהכשרו בה בועות הם שקרום שעליהם חלק ומה בשיעא דאופתא שאין לה חתוך אונות ופרשו לה רבנן אעפ"י שיש לה מבפנים כיון שהיא כלה חלקה מבחוץ טרפה ומכאן הכשירו אומא לאונא אעפ"י שאינה ראיה גמורה ואעפ"י שהכל מודים אם אין לה פלוש כשרה ואין אוסרין אלא סירכא שאין לה הכשר ממקום אחר הרי פירשתי לך דמיא לאופתא ע"כ הרב ז"ל ואיכא דפריש לה הכי אמרי ליה כגושתא דפחיזא כאופתא משושה קשה כעץ פחיזה מלשון [איוב מ'] יחפוז זנבו כמו ארז ואמרי' כחזואתא דנפוחא כאופתא נעשית לבנה כבקעת ואיכא דאמרי דשיעא כאופתא דלית לה חיתוכה דאוני.
ירוקה ככרתי והיא כעלה חציר כשרה ירוקה כעין קישות והוא עשב שקורין לו מלוכיא כעין מוריקא והוא הכרכום והר"מ פי' כעין חריע והוא הצמח שצובעין בו הבגדים והוא דומה לשערות אדומות מעט ונוטה לירקות כעין ביעתא והוא חלמון ביצה טרפה וכל מראה גרוע בכלל אלו הירוקין הפסולין הן ככוחלא והוא הצבע כחול לא ירוק ולא שחור כשרה כדיותא והוא קורט דיו יבש והוא שחור טרפה ככבדא כשרה כבשרא טרפה וסימנך [שמות כ"ב] ובשר בשדה טרפה פי' רש"י והרמב"ם ז"ל כמראה הכבד כמראה הבשר והרז"ה ז"ל פי' ככבדא וכבשרא במשושא ולא בחזותא מדלא קאמר כעין כבדא כעין בשרא כדקאמרינן כעין כישות כעין מוריקא. הוריקה הריאה מחמת מכות אש לא אתפרש בגמרא כלל וכבר בארנו בזה במקום אחר כי רבו הדעות והמכריעין לפני חכמים הכריעו לאיסור אחר שלא פסלו בירוקה אלא מחמת נקב שכל שהוריק עתיד לנקוב כדאמרינן [נ"ו ע"ב] כשיעור נקיבתן שיעור ירוקתן גבי בני מעים של עוף שנחמרו אע"פי שחמרו לא אמרו ירוקין פסולה אלא בלב וקרקבן וכבד הוא הדין בריאה מטעם שכתבנו שאם כח האש שולט בלב וקרקבן כל שכן בקרומי הריאה שהם דקין מאד ולא תקשי לך האי דאמרינן [נ"ז ע"א] אין ריאה בעוף לא לינפל לא ליחמר דהכי קאמרינן שאין חוששין לה מסתמה ולא צריכה בדיקה בנפלה לאור כדין שאר בני מעים לפי שאין הדבר מצוי הואיל והצלעות מגינות אותה אבל כיון דחזינן בה ריעותה היאך נאמר שהצלעות מגינות אותה הרי לא הועילו לה ולא הצילו ואחר שכן הוא בעוף ה"ה בבהמה שהרי אמרו [נ"ו ע"א] כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף ולא תאני האי טרפות בעוף אלא מפני שדרכן לשלוט בו האור ונחמרים בני מעיו לאלתר אבל בהמה אין דרכה שישלוט בה האור כל כך הא אלו שליט בה ונחמרו מעיה אין לנו להכשיר ודין שניהם אחד הוא לא שנשתנו מראיתם וכן ראיתי סברת הרשב"א ז"ל אך סברת (הכ"מ) [הר"מ] ז"ל אין נראית (כי וכדוק) [כן דוק] ותשכח בפרק עשירי.
אוטם בריאה והוא שנמצא בה מקום מטומטם שאין הרוח נכנס שם כשנופחין אותה מיתינן סכינא וקורעין ההוא אוטם אם מחמת מוגלא כשרה ואי לא מותבינן על הקרע גילדי או רוקא או גדפא אי מבצבצא כשרה ואי לא טרפה. ריאה שנימוק והיא שנתרוקנה מאליה וקרום שלה קים אפילו מחזקת רביעית בחלל החסרון כשרה דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון ואם מחזקת יותר מרביעית יש לדון ולהורות כדאמרינן גבי יתירה מגבה דריאה על פי הסרכות שכתבנו. ריאה שנשפכה כקיתון והוא שנימוחה ונמס בשרה בתוך קרומות שלה ונשפכה מראשה לסופה ומסופה לראשה כשרה והוא דקימי סמפונהא והדרא בריא ומנא ידעין אי נמוחו מיתינן צעא דקוניא ושפכינן לה בגוה אי אית בה שוריקא חיורי הסמפונות הן שנימוחו וטרפה ואי לא כשרה.
<h2>דף מח.</h2>
הדין השני דין סרכא היוצאה מן הריאה לגוף הבהמה או לשאר המקומות הסמוכים לה אונא לדופן כשרה וה"מ בהסירכא יוצאה מגב האונא ולדופן אבל מתחתית האונא לדופן טרפה דלאו מקום רביתא הוא וצריך שיהא נסרך ונותר ונאחז בבשר שבין הצלעות או לעצם ולבשר דאז הויא סתימה ולא מתפרקא אבל בעצם לבדו אין דבוקו יפה וחזק ומתפרק ולא הוי סתימא ויש שאין מתירין עד שיהא נאחז לבשר לבדו ודיקינן ליה ממשמעות הלשון מדלא קאמר והוא דסביך בדופן כדאמרי' ודופן סותמתא ועל זה כתב הרמב"ם ז"ל אבא מרי ז"ל מן האוסרין ואני מן המתירין והיכא דסריך לגרמא לבד אוסר הרב ז"ל והראב"ד ז"ל הגיה עליו דלא אמרו דסביך בבשרא אלא למיעוטא היכא דלא סביך כלל שכל שהיא מסתבכת בבשרא היא מסתבכת שאין עצם בלא בשר ומנהגינו כדעת הרמב"ם ז"ל להתיר לעצם ולבשר וכל שכן לבשר לבדו אבל לא לעצם לבדו והראב"ד ז"ל כתב אך אם היתה מכה בדופן מכשרינן לה בעצם לבדו ק"ו מאומה לדופן וטעמא דאונא לדופן דכשרה משום דמקום רביתא הוא כדבעינן למימר קמן שמע מינה דכל סרכא היוצאה מן הריאה לגוף הבהמה ואסרכה שלא במקום רביתא טרפה כגון לגרגרת ולשמנינותא דגרגרת לחזה ולשמנינותא דחזה לשומן הלב והוא בלשון חכמים [מ"ט ע"ב] טרפשא דליבא לקנה הלב והוא חד מתלתא קנה דאמרו רז"ל [מ"ה ע"ב] חד פריש לליבא וחד לקנה הערוגות המחובר בשדרה וערוגות הריאה תלויות בו מימין הריאה ומשמאלה והוא שנחלקו בו רב ושמואל בנקבתו [וחד] לטרפשא דכבדא והוא בלשון תורה [ויקרא ח'] יותרת הכבד והיא חתיכה לבנה סמוכה לצואר כל אלו המקומות אם נסרכא האומא או האונא בהם לא סתום לה דכלהו שלא במקום רבותן נינהו ולא מצינו מי שנהג היתר באחד מאלו אבל הרמב"ן ז"ל דלא משוה חילוק בין חזה ומיצר החזה שהכל הוא מתיר ולא נהגנו כמותו ומצאתי כתוב בשם הרב ברזילוני ז"ל ששלחו למר יעקב גלקי ז"ל שמענו עליך שאתה מתיר אונא לטרפשא דליבא והוא השיב ח"ו אך כמה ריאות יש שהאונות מדובקות בחלב שבטרפשא דליבא מרוב שמנינות הבהמה ואנו מפרקים אותו שומן מן האונא ולא מצאנו בו שום סרכא ובזה אני מכשיר ומתיר והודו לו הגאונים ע"כ, ואומר אני שלא לכל אדם אמרו כי מאן חכים למעבד הכי אלא מר יעקב דגברא רבא הוה שיהיה נזהר לדקדק ולראות שלא יהא באותו דבקות סרכא והבא להורות כן יתכן אחר נפיחה ובחזה שנהגו בו איסור הגאונים ז"ל נתנו בו שיעור עד היכן נקרא דופן ואמרו שחוט אחד נמשך על ראשי הצלעות בינם ובין החזה והוא החוט שמנקרין הטבחים עד אותו חוט נקרא דופן וכשרה וכן כתב ר' גרשום ז"ל וצלעות קטנות שעמדו כמין גם דינן כדופן וכן שומן החזה התולה על הצלעות החזה דינו כדופן והאי דאסרי סרכא לשומן החזה ולאידך שומני לא תקשי לך הא דקימא לן [מ"ט ע"ב] חלב טהור סותם את הנקב היכא שאינו עשוי' ככובע שאין חלב טהור סותם אלא הגדל עם אותו האבר בעצמו כגון שומן הדקין וכיוצא בו לפי שהוא מחובר בו ושוכב עליו תמיד אבל ריאה שנקבה ושומן הסמוך לה סותמתה טרפה שאין השומן ההוא מחובר לריאה וכן כל כיוצא בזה וכן הדין נותן שהרי אפילו בחלב טמא ששוכב עליו תמיד אמרינן שאינו סותם לפי שאינו מהודק בו יפה כ"ש זה שאינו מעצמו ופעמים שוכב עליו ופעמים מתפרד ממנו ובשר הריאה שנגד חיתוך האונות דינו כאונות והוא הנקרא גג האונות וסרכא היוצאת משם לדופן כשרה ואעפ"י שיש מחמירין מנהגנו להתיר וכי משערינן בחוט השוה משערינן ולא באלכסון כמו שהאונות הולכות שכל מה שכנגדן עומד במצר החזה וכן סרכא הבאה מאונא לדופן שכנגד האומא מותרת ויש אוסרין אותה ונכון להחמיר ואם נקב הדופן כנגד סמיכת הריאה (אילו) [אינו] מגין כלל ולא [תלינן] מחמת דופן דהא אילו מינקב כולי האי דופן לית לן בה דלא חשיב נקיבת דופן בהדי טרפות אלא מחמת שניקב הריאה ואינה סותמת. אומה הסמוכה לדופן טרפה ואעפ"י שהדברים הנראים לנו משטת התלמוד דאפי' בדליכא מכה בדופן סגי לה בבדיקה כתבו הגאונים זכרם לברכה דכי ליכא מכה בדופן דלא בדקינן לה וטרפה ואי איכא מכה בדופן לא מכשרינן ליה אלא בבדיקה אבל בבדיקה מיהא מותרת אעפ"י שיש צמחים בריאה ולא חשינן לקרום שעלה מחמת מכה ויש אומרים שהיא כשרה לגמרי אפי' בלא בדיקה ואפי' נמצאת נקובה כשנתפרקה מן המכה דאמרינן עם פריקתה ניקבה מפני שקרומה דק ואחר שהוא נאחז במכה אי איפשר לקורעו בלא קריעה וכן כתב הר"מ ז"ל. ומצאתי כתוב בשם ר' האיי ז"ל דכי תלינן במכת הדופן ה"מ שיוצאה כל סרכא ממקום מכה אבל מתפשטת חוץ לה לא מכשרינן לה ויש אומרים שאם יצא רוב הסרכא מן המכה ומעוטה לחוץ מהמכה דכשירה וכן בכל סרכא שיוצאה מן מקום כשר ופסול דאזלינן בתר רובה כגון אונא ואומא לדופן או אונא בחזה ובדופן וכיוצא בהן אזלינן בתר רובה ונהגנו כדברי הגאון ז"ל וכתב הריא"ף ז"ל דכי הכי תלינן במכת הדופן הכי נמי תלינן במכת שאר מקומות שסרוכה הריאה בהן כדין האמור בדופן וכן נראה לי דמה לי דופן דמה לי שאר מקומות כיון דרגלים לדבר דבמקום שהסרכא דבוקה שם יש מכה הרגילה להוציא ליחה ולשלוח סביבותיה סבוכות ויש שחולקים עליו דלא אמרו אלא בדופן לפי שהדופן קשה להסתבך מחמת ליחה שבריאה הילכך אמרינן שהרי נסרכת מחמת ליחה בדופן שהיא קלה ורכה להסתרך לה אבל שאר מקומות שהם נוחים להסתרך לריאה כשם שהריאה נוחה להסתרך אליהם חוששין שמא מחמת הריאה היא וטרפה ואם תקשי לך האי דאמרינן הכא שהדופן קשה הוא להסתרך מחמת ליחה שבריאה דאם כן היאך תלינן בריאה בדליכא מכה בדופן דזה אמרו להחמיר אבל לא להקל וכן נהגו שאין תולין במכת שאר מקומות כי אם במכה בדופן כמו שכתבנו וסרכא בריאה מן האונה לאומה ומתוכה יוצאה סרכא לדופן קורין אותה סרכא כפולה ונופחן לה אם נמשכת אחר האומה טרפה ואם אחר האונה כשרה הביא הרשב"א ז"ל משמן של גאונים שאם כל האומה מהשלמת האונות ולמטה דבוק כלו כשנראה בלא פילוש כלל כשרה שכך מראין הדברים שזו דרך ברייתה ואם יש שם פיצול שאין כל הגג כלו דבוק טרפה וכן מתירין שפולי האומה והיא כשהיא דבוקה מאחריה ממקום חבורה בשדרה עד למטה בטרפש הכבד וכבר בא בתלמוד ההפרש שבין אונה לדופן דכשרה ובין אומה לדופן דטרפה וטעמא דמלתא דכאן מקום רביתא וכאן שלא במקום רביתא ואמרינן מקום רביתא היכא מקום חתוכי דאוני שהם סמוך לצואר במיצר החלל וגדלין שם עם הריאה עם הדופן וסומכין תמיד עליו ולא מפרקא ההוא סתימה אמרי' מקום רביתא ולכך כשרה אבל אומה גדולה שהיא ברוחב החלל ורחוקה מן הדופן ומפרקא ההיא סתומה מכח דחיפתה מצאתי כתוב בשם מחזיק הבדק וזה לשונו ההיתר לאונות הטעם לפי שבהליכת הבהמה האונות דחוקות ורובצות זו על זו ומגינות ולא שלטי בהו אוירא ומתחממה והדרה בריא אבל האומות הגדולות מתפרקות מן האונות בהליכת הבהמה ושולט בה אוירא ולא הדרה בריא.
טעם לבדיקת הריאה יותר משאר טרפיות וסברת רוב המפרשים ורוב הפוסקים שבשביל שהריאה עלולה באלו הסרכות חשו חכמים לבדיקתה יותר משאר טרפיותיה הר"י ז"ל השיג על זה הטעם דאם כן תהי' כל הריאה צריכה נפיחה שהרי אין סרכא אוסרת אלא מחמת נקב כשטת הגאונים ז"ל ואעפ"י שיש מקצתם נולדו מחמת חום חשו לסרכות הבאות מחמת נקב ואם לסרכות הבאות מחמת נקב חשינן ניחוש לנקב בלא סרכא שאם אמרו אין סרכא בלא נקב ולא אמרו אין נקב בלא סרכא ואין סרכות מצוייות הנקביים מצויין שאף הם מחמת נקב ותחוש להם אבל טעמו של דבר זה כדי להתיר המכשולים לפי שהסרכות נכרות לעינים ואם שהם מצויות אם לא נבדוק בהם יבא הדבר לידי הפסד רב ורבו המכשולות דפעמים שנמצא אדם סרכא בריאה ויחזור על לוקחי בשר לשבור כליהם ולהריץ מאכלו לפני כלבו ואפשר שיחוס מי שאינו הגון על ממונו ולא יחוש ויאכל לפי' תקנו שיבדוק ואחר כך יקח אבל שאר טרפיות שתולין בנקב או בענינים דקים שאינם נמצאים לא חשו להם חכמים. ועוד טעם אחר בדבר הקרוב והמזומן לעינים בסרכות הריאה דמשתכחי בפתיחת הבהמה מיד לא נכון להעלים עין מן האסור אך מן התמה הוא שלא מצינו לרז"ל בעלי התלמוד שיצריכו זה הבדיקה בכלל דבריהם בפרק הטרפות כי אם למיחש להם כשימצא בלתי טעמים הנמצאים אלא במקומם כגון האי דאמרינן בפרק אין צדין [כ"ה ע"ב] נטיעה מקטע רגליהון דקצביא (ורבו עלי) [ודבועלי] נדות פי' נטיעה תשובתם לקצבים (ורבו עלי) [ודבועלי] נדות שממתינים משום ערלה שלשה שנים ולא ימתינו לבהמה עד שתבדק ולנשותיהם שבעה נקיים וכן בירושלמי נמי קתני עלה נטיעתך אתה משמר שלשה שנים ואי אתה משמר בהמתך וכן בילמדנו [תנחומא שמיני ח'] אמר ר' יהודה בן פדיה מן יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שאתה לא יכולת לעמוד בנסיונך אפי' שעה אחת והרי בניך משמרים כל המצות שנתנו להם אחד מהם עומד ונוטע מעמיר ומכניש טורח ומשקה ורואה פירות נטיעה לפניו כשהם מבוכרות וקופץ ידו ואינו טועם מהם ואתה לא יכולת לעמוד בנסיונך אפי' שעה אחת ובניך נצטוו את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו וביותר אדם מישראל לוקח בהמה שור או כבש או עז שוחט ומפשיט רוחץ ובודק בריאה ונמצאת טרפה מונע ידו ואינו אוכל הוי אומר אמרת ה' צרופה מפני שעניני הסרכות דתיהם שונות כפי מנהג המדינות הצגתי אותן לבדיהן ויש שם חלאים אחרים שאם יארעו לריאה אשר כח בהן להמית אותה ואלו הן.
<h2>דף מח:</h2>
יש הכשר בריאה ובכוליא והם מים זכים יש פוסל בזה ובזה לקותא והוא בשר שנתמסמס עד שהרופא גררו ומעמידו על בשר חי והיינו תפלא תלחי תלחי שמביא בגמרא [נ"ג ע"ב] יש כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא יש פסול בריאה וכשר בכוליא נקב ומים זכים דכשרין כאן וכאן לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי טרפה ודצילי נמי לא אמרן אלא דלא אסרוח אבל אסרוח טרפה כך היא שיטת הרי"ף ז"ל ודעת הרמב"ן וכן פירש"י ז"ל דעכירי טרפה כאן וכאן ואסרוח טרפה כאן וכאן פי' בריאה ובכוליא והרז"ה ז"ל דמכשיר עכירי ואסרוח בריאה נראה דלא גריס בגמרא כאן וכאן ואכוליא בלחוד ולא אריאה דכיון דמגליא מוגלא כשרה בריאה מוגלא היינו מים עכורין והיא היא ועוד ריאה שנשפכה כקיתון דכשרה בדקימא סימפונה אי אפשר דלא עכורה והואיל וכולה נימוחה מבפנים דעכירי אכוליא ולא אריאה הוא דאסרות דכוליא אבל בריאה כשרה הוא וכן דעת הראב"ד ז"ל ורבים מן הפוסקים וכן כתב הרשב"א ז"ל בחיבורו עוד ראיה מדמכשרינן בגמרא [מ"ח ע"א] הנך דקימי צמחי טנרי כנדי ועדין היו מלאות ולא יצאתה עדין לחותן לראות אם עכורין אם סרוחין אבל מסתמא מכשירינן להו שמע מינה דעכורין וסרוחין לא פסלו בריאה והרמב"ן ז"ל שכתב וצריכה בדיקה אם מימיה סרוחין אם לאו עליו להביא ראיה וכתב גם כן וצריך לבדוק בסמפון שתחתיה אם נמצא נקוב טרפה (והא) [וקשה] דאמרינן [מ"ז ע"ב] בריאה שנשפכה כקיתון והוא דקימי סימפונא שלא נימוחו ויתברר לנו באי אית בה סוריקי חיוארי אם לא ולא הצריכונו לבדוק בסמפונות אם הם נקובין אם לאו גם לא מצינו טרפות לסמפוני הריאה הפנימים אם לאו בניקב לחברו כמו שפירשנו למעלה או בנימוחו וצמחי צמחי דאמרינן הן בועות מליאות ליחה והיינו מוגלא כדאמרינן כנדי הן צמחין גדולים כבדים טינרי גדולים מכנדי וקשים כסלע והראב"ד ז"ל פי' כנדי כנדי טנרי זוגות זוגות סלעים סלעים כנדי זוגות וחברו פרק אלו מגלחין [עיי"ש כ"ד ע"א] שמואל קרע עליה דרב תליסר כנדי פי' י"ב זוגות של בגדים ואעפ"י שנתברר לנו בראיות גמורות וברורות להתיר מים סרוחין בריאה כתבתי אותם להלכה אבל לא למעשה כי לא ראיתי מי שהקיל בדבר להתירם.
האי סמפונא דריאה דאינקיב לחבריה והוא פצל פיצולו שמתפצל מחברו טרפה דכיון דדופן חברו קשה הוא נמצא עומד לעצמו ואינו סותם הנקב הילכך לא מגין עליה אבל נקב אחד פיצולו בדחוק בשר הריאה שהוא רך נכנס לנקב ומגין עליה וכשרה. מחט שנמצאת בריאה ואינה נקובה מבחוץ וכשנופחין אותה אין הרוח יוצא ממנה אבל במשוש היד נרגשת בה כשרה דאמרינן דרך הקנה נכנסה ובא דרך הסמפונות ומן הסמפונות לבשר הריאה ומ"מ קרום החיצון לא אינקיב ואעפ"י שאין דרך הקנה לבלוע אפ"ה דכיון דאיתיה לריאה קמן ולא חזינן דאינקיבה על כרחך דרך סמפונות אתאי ומספקא לא מחזקינן ריעותא ואם לא נמצאת המחט עד שנחתכה טרפה שחוששין דלמא נקובי נקיב ואתאי כשאר הנבלעין דרך ושט ומשם באה לכרס ולדקין ויצא ונכנסה בתוך הריאה וניקבה ואם נמצאת באחד מן הסמפונות אעפ"י שהריאה חתוכה כשרה דודאי דרך הקנה נכנסה וסמפונא נקט ואתאי ואם תאמר דרך ושט נכנסה היאך נמצאת בסמפון כי בבשר הריאה נמצאת ואעפ"י דבחתוכה דכבדא יש חלוק בין קופא לגוא ובין קופא לבר התם הוא שהכבד רחוק מן הקנה ואין תולין בו אלא בקופא לגאו אבל בריאה דלא מרחקא כולי האי אפילו קופא לבר תלינן בקנה.
<h2>דף מט.</h2>
ואעפ"י שהחמירו חז"ל בריאה מפני שעלולה לקבל טרפות יותר משאר אברים הרי היא בכלל בני מעים שאם בא זאב או כלב ונטל את הריאה והחזירה כשהיא מנוקבת תלינן בזאב וכן אי אינקיב ריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן בידא דטבחא וכתב רש"י ז"ל אני שמעתי במצר החצר שמתוך דוחק היד קורע את הריאה בציפורניו וכדומה לי אני בכל מקום שיודע שיוכל לתלות כגון נקב העשוי בסכין או שתלשה מלמעלה בחזקה ואחר כך נמצא בה הנקב.
ומצאתי שכתב חכם אחד מחכמי עירנו כי אלו טרפות שכתבנו בריאה אין צריך לחזור אחריהן אלא אם כן נולד בה דבר שחוששין לה כמו שאין מחזירין על שאר הטרפות כי גם כן לבדיקות הסרכות הוצרכנו לבקש טעם למנהג כמו שבארנו למעלה במשפטי הבדיקה ואעפ"י שהחמירו בה יותר משאר אברים לא נופלת מהם היא ואם בא זאב ונטל את הריאה והחזירה כשהיא מנוקבת תלינן בזאב וכתב הרמ"זל מי ששחט את הבהמה וקרע את הבטן וקודם שיבדוק את הריאה בא כלב או גוי ונטל את הריאה והלך לו הרי זו מותרת ואין אומרין שמא נקובה היתה או סמוכה היתה שאין מחזיקין איסור אלא הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה וכשם שאין חוששין לקרום של מוח ולשדרה כך לא נחוש לריאה שאבדה ואין בזה מנהג שדבר שאינו מצוי אין בו מנהג בא גוי או ישראל והוציא את הריאה קודם שתבדק והרי היא קיימת נופחין אותה אעפ"י שאין אנו יודעים אם היו שם צמחים או לא היו וזה הוא מה שראיתי לחקור על דת הריאה ולבאר משפטיה אל החברים המקשיבים למצוא דברי חפץ ממני אני יצחק הקטן ב"ר דוד זלה"ה בנל"ך ואע"י.
מורנא והיא תולעת היוצאה מן הריאה ואין ידוע אי קודם שחיטה פריש או אחר שחיטה פריש חזקה לאחר שחיטה פריש כשנקרר הדם אחר שחיטה קפץ ממקומו.
<h2>דף נ.</h2>
אינקיב ריאה היכא דליכא למתלי בידא דטבחא מקיפין אפי' מערוגה לערוגה ופי' הגאונים ז"ל ריאה זו לריאה אחרת ודוקא מבהמה דקה לדקה ומגסה לגסה אבל לא מדקא לגסא ולא מגסא לדקא ואין מדקדקין מאונא לאונא ומאומא לאומא אבל (אפי') [לא] מאונא לאומא ומאומא לאונא בבהמה שהיא מינה ופרישנן ערוגה אונא או אומא של צד ימין או של צד שמאל כלומר שאפי' נקבה מצד זה מקיפין מצד שני ובלבד מאונא לאונא שכנגדה ומאומא לאומא אבל לא מאומא לאונא ולא מאונא לאומה אפי' בבהמה (אחרת) [אחת] והיינו דקה וגסא דקאמרי' בגמרא אין צריך לומר שאין מקיפין מבהמה לבהמה כלל ולא משמע הכי לישנא דגמרא דקאמרי גסא ודקה והוי ליה למימר קטנה וגדולה או לשון אחר דלא למטעי.
בועה שניקבה בריאה ואין ידוע אם קודם לשחיטה או לאחר שחיטה אין צריכין בועה להקיף ולקורבה אצלה ולראות אם מראה הנקבים שוים כמו שאמרנו שמקיפין בריאה דשאני הכא כיון דאיכה בועה אי אפשר לעמוד עליה שעשוי הנקב להשתנות כל שעה ושמא מראה אחר היה לה ונשתנה ופרש"י ז"ל דזה הוא במקום דלא משמשא ידא דטבחא אבל במקום דמשמשא ידא דטבחא תלינן בידא דטבחא ולאחר שחיטה ולשון מקיפין מקרבין זו לזו.
<h2>דף נה:</h2>
יש הכשר בריאה ובכוליא והם מים זכים יש פוסל בזה ובזה לקותא והוא בשר שנתמסמס עד שהרופא גררו ומעמידו על בשר חי והיינו תפלא תלחי תלחי שמביא בגמרא [נ"ג ע"ב] יש כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא יש פסול בריאה וכשר בכוליא נקב ומים זכים דכשרין כאן וכאן לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי טרפה ודצילי נמי לא אמרן אלא דלא אסרוח אבל אסרוח טרפה כך היא שיטת הרי"ף ז"ל ודעת הרמב"ן וכן פירש"י ז"ל דעכירי טרפה כאן וכאן ואסרוח טרפה כאן וכאן פי' בריאה ובכוליא והרז"ה ז"ל דמכשיר עכירי ואסרוח בריאה נראה דלא גריס בגמרא כאן וכאן ואכוליא בלחוד ולא אריאה דכיון דמגליא מוגלא כשרה בריאה מוגלא היינו מים עכורין והיא היא ועוד ריאה שנשפכה כקיתון דכשרה בדקימא סימפונה אי אפשר דלא עכורה והואיל וכולה נימוחה מבפנים דעכירי אכוליא ולא אריאה הוא דאסרות דכוליא אבל בריאה כשרה הוא וכן דעת הראב"ד ז"ל ורבים מן הפוסקים וכן כתב הרשב"א ז"ל בחיבורו עוד ראיה מדמכשרינן בגמרא [מ"ח ע"א] הנך דקימי צמחי טנרי כנדי ועדין היו מלאות ולא יצאתה עדין לחותן לראות אם עכורין אם סרוחין אבל מסתמא מכשירינן להו שמע מינה דעכורין וסרוחין לא פסלו בריאה והרמב"ן ז"ל שכתב וצריכה בדיקה אם מימיה סרוחין אם לאו עליו להביא ראיה וכתב גם כן וצריך לבדוק בסמפון שתחתיה אם נמצא נקוב טרפה (והא) [וקשה] דאמרינן [מ"ז ע"ב] בריאה שנשפכה כקיתון והוא דקימי סימפונא שלא נימוחו ויתברר לנו באי אית בה סוריקי חיוארי אם לא ולא הצריכונו לבדוק בסמפונות אם הם נקובין אם לאו גם לא מצינו טרפות לסמפוני הריאה הפנימים אם לאו בניקב לחברו כמו שפירשנו למעלה או בנימוחו וצמחי צמחי דאמרינן הן בועות מליאות ליחה והיינו מוגלא כדאמרינן כנדי הן צמחין גדולים כבדים טינרי גדולים מכנדי וקשים כסלע והראב"ד ז"ל פי' כנדי כנדי טנרי זוגות זוגות סלעים סלעים כנדי זוגות וחברו פרק אלו מגלחין [עיי"ש כ"ד ע"א] שמואל קרע עליה דרב תליסר כנדי פי' י"ב זוגות של בגדים ואעפ"י שנתברר לנו בראיות גמורות וברורות להתיר מים סרוחין בריאה כתבתי אותם להלכה אבל לא למעשה כי לא ראיתי מי שהקיל בדבר להתירם.
חרותה בידי שמים כשרה איזו היא חרותה כל שצמקה הריאה שלה בידי שמים מקול רעמים וזועות וכיוצא בהן כשרה בידי אדם כגון שהבעיתה אדם או ששחט בהמה לפניה וכיוצא בהן אעפ"י שאינה יבשה טרפה ובידי כל הבריות כגון ששמעה שאגת אריה וקול שחל כבידי שמים דמי וכשרה ותלי' מזה בדבר שנמצאת סיבתו בפנינו או בידי שמים או בידי אדם ואם נמצא ריאה שצמקה ואין שום דבר בפנינו (שנגע) [שנדע] סיבתו אם בידי שמים אם בידי אדם בדקינן לה הכי עבדין בקיטא מתינן משכלא דקוניא והוא כלי חרס שאין שוע באבר בשביל שלא יתחממו המים בהם ונמל(מ)נהו מיא קרירי בסתוא מיתינן משכלא שחימי ר"ל שחורות שלא חפו אותם באבר ואין מצננין כל כך כלבנים ויש אומרים שחימי של נחושת ונמלי(מ)נהו מיא פושרי ונותביניהו וננחינהו בגווה מעת לעת אי הדרא בריא בידי שמים היא וכשרה ואי לא הדרא בריא בידי אדם היא וטרפה ולפי דרכנו למדנו מדאמרינן בקיטא מיא קרירי בסתוא מיא פשורי דקרירי בקיטא פשורא בסתוא כדפסקינן לעיל גבי ריאה דאושא.
<h2>דף נז.</h2>
שמוטות גף בעוף טרפה חישינן שמא ניקבה הריאה ושמואל אמר תבדק ופסק הרי"ף כמותו כיצד יעשה מכניס קש או קנה או כנף דק בגרגרת ונופח אם יצא ממנה רוח טרפה ואם לאו אלא שתעלה בנפיחה כל הצד שאין דבוק בצלעות בידוע שלא ניקבה הריאה וכשרה ואינו צריך להפריש הריאה מצלעותיה שמא ניקבה במקום דיבוקה כי הואיל ואמרינן בריאה שניקבה ודופן סותמתה במקום רביתא שהיא סתימה מעליא וכשרה וכ"ש בעוף שמוסדקת בין הצלעות ונחבאת ביניהן שסותמת כאלו סבוך בבשרה.
